אנשים קטנים
חלק א' 
Sami Bsoul, PhD
לא ברור אם זה הכאב שמתפשט בגוף שלהם, או השקט המוזר ששורר מסביבם, אבל משהו לא בסדר איתם. הם לא מתקרבים אליכם ממש, ובכל זאת, אפשר להרגיש את האצבעות שלהם. את העיניים שורפות, את הריח המוכר, הריח של מניפולציה. העולם הזה, העולם של אנשים קטנים, לא מתנהל בחלל ריק. תמיד יש מישהו שדוחף, מסובב את החוטים, משחק במשחקים שלא מובנים. הם מחזיקים את הכאב בידיים. הם רעילים, והם כל כך קטנים שלא יודעים איך להימלט, אלא דרככם.
יש אנשים שמתקרבים אליכם לא כדי לגלות מי אתם, אלא כדי לאשר את הפנטזיה שלהם לגביכם. בהתחלה, אתם בשבילם כתעלומה, הם מפנטזים, מעריצים, ורואים בכם כאלילי השלמות. הם ניגשים אליכם ביראה, כי הם עדיין לא מבינים שאתם רק בני אדם. אבל אז מגיע הרגע שבו הם חושבים שהתקרבו מספיק. הרגע שבו הם חושבים שהם "גילו" אתכם. וזה הרגע שבו הכול מתנפץ. כי הם לא גילו אתכם. הם איבדו את האשליה. הם נתקלים "בכם" האמיתי, בפגמים שלכם, בצרכים שלכם, בזהות העצמאית שלכם שפתאום לא מסתדרת עם התמונה המושלמת שהם ציירו במוחם. ואז, במקום להתעניין במי שאתם באמת, הם נעלבים. מתאכזבים. ומאבדים כל כבוד. הם לא מתאהבים בבן אדם. הם מתאהבים בסיפור שלהם על בן אדם. וכשהסיפור מתגלה כבדיה, כפנטזיה, הם מתייחסים אליכם בצורה אחרת.
לא צריך להיבהל בכלל. כל זה קורה, כי הם לא רואים אתכם באמת. הם רואים רק את עצמם. בשבילם, אתם חפץ. כלי שנועד לספק להם הערכה, תשומת לב, תחושה שהם חשובים. ברגע שהם חושבים שהשיגו אתכם, שאתם "שלהם", אתם מאבדים את הקסם. עוד פעם, תאמינו לי, לא צריך להיבהל. כן, אתם הופכים ממשהו נחשק לרכוש שניתן להזניח, אבל זה הבעיה שלהם. לא שלכם.
לפעמים רבות, זה לא מסתיים כאן. קורים עוד ועוד דברים. אז למשל מגיעה ההתנהגות המזלזלת. "איך שבא להם". כי עמוק בפנים, הם מרגישים ש"ניצחו". שהם פיצחו אתכם ועכשיו יש להם שליטה. ההתנהגות המתנשאת היא רק ניסיון להוכיח לעצמם שהם לא "הקטנים" והמפוחדים שהם מרגישים, אפילו לרגע קטן. אבל האמת היא, שהם לעולם לא יצליחו באמת לגלות אתכם, גם לא יצליחו לגלות אף אחד אחר. יודעים למה? כי הם עוד לא גילו אפילו את עצמם. הם חושבים שהם יודעים את מה שאתם לא יודעים. הם חיים בסיפור שלא מצליחים לספר בעצמם. אז הם רוקמים עלילות, לרוב בתוך הראש שלהם, כדי לאפשר להם להאמין לסיפורים שהם ממציאים.
בהתחלה, הם תמיד מחפשים את תשומת ליבכם. וכשאתם מרימים את העיניים אליהם, מסתכלים ממש בעיניים שלהם, הם לא יודעים איך להחזיר את המבט בכנות. הם לא רוצים להיות מי שהם באמת. בם רק מנסים לגלות אתכם. הם רוצים את הכל, את ההתלהבות של ההתחלות, את הערכתם של אחרים. הם מנסים כל הזמן להתקרב, נותנים טיפה, ועוד טיפונת.
רק מה שאתם לא יודעים הוא, כשאנשים קטנים מתקרבים אליכם, הם משנים את התנהגותם כליפכם, כאילו הם גילו אתכם, אבל לא ולא, הם לא גילו כלום. הם אנשים קטנים שחיים על קליפות (הערת שוליים: קליפה, זה כינוי למעטפת חיצונית או התנהגות מזויפת שנועדה להסתיר את המהות הפנימית של אדם. הכוונה כאן היא לאדם שמסתיר את רגשותיו האמיתיים, פחדיו או חולשותיו, ומחפש להציג דימוי חיצוני שונה ממה שהוא באמת, בדרך כלל מתוך פחד או צורך להשיג אישור והכרה מהסביבה. כמו קליפה ריקה, גם האדם הזה לא מכיל את מה שמסתתר מאחוריה). לכן גם יהיה חכם מצידכם להראות להם רק קליפה. בדיוק מה שמתאים להם. כי הם מחפשים תשומת לב וכשהם מקבלים אותה הם מתחילים להתנהג איתכם בצורה אחרת. זה סוג שכיח של אנשים קטנים, חלשים, שתמיד רוצים שיסתכלו עליהם מלמעלה, וכשאתם מסתכלים עליהם בגובה העיניים הם משנים התנהגות, כאילו הם השיגו אתכם, אבל הם לא השיגו כלום ולעולם לא ישיגו כלום, אם לא יתנהגו בכנות.
כשאתם נותנים להם להתקרב, הם הופכים להיות אנשים אחרים שלא הכרתם (הערת שוליים: החלפת התנהגות באופן דרמטי ברגע שמישהו מתקרב אל אדם היא תופעה פסיכולוגית שמתארת את מנגנוני ההגנה של האדם. בעבודתו של פרויד ושל תיאורטיקנים נוספים, יש התייחסות לאופן שבו אנשים שמתקשים להתמודד עם פחדים פנימיים או חוסר ביטחון עשויים להפעיל את מנגנוני ההגנה כמו השלכה והשתקפות. השלכה מתרחשת כאשר אדם מייחס את תחושותיו או פחדיו לאחר, במקום להתמודד עם הרגשות הללו בעצמו. לעיתים, זה יכול להוביל להתנהגות של "חיקוי" או השתקפות: אדם כזה יכול לשנות את התנהגותו בצורה לא טבעית כדי להיראות כמו משהו שהוא לא באמת, מתוך רצון לקבל אישור ולהימנע מתחושת חוסר שליטה או דחייה. שינוי ההתנהגות ברגע שמישהו מגיב אליהם נובע מהצורך להרגיש שליטה במצב, במיוחד כאשר הם מרגישים שהזולת חושף צדדים שאותם הם מנסים להסתיר). פתאום הם משדרים את תחושת ה"ניצחון" שלהם. כאילו השיגו את כל מה שרצו. כמו שאמרתי, הם חיים מקליפות. נדמה להם שהקליפה שננתם להם היא הכל.
הם לא מבינים מה זה להיות גדולים, הם רק משחקים את המשחק של "הגדולה”, מחפשים את המילים שיבנו את הזהות המדומיינת שלהם. הם תמיד יישארו שם, במקום שבו המשחק שלהם לא יוכל להוציא אותם מהחושך.
הם לא רואים את האחר באמת, לא רואים את מי שעומד מולם בגובה העיניים. זה מביך אותם. הם לא מבינים שמה שהם עושים זה להקטין את עצמם יותר ויותר (הערת שוליים: תהליך של "פיצול" הוא מצב בו אדם לא מצליח לראות את המציאות בצורה שלמה ומאוחדת. תיאוריה זו, המובאת על ידי פרויד ואלה שממשיכי דרכו, מתארת כיצד אנשים מסוימים, במיוחד כאלה עם טראומות רגשיות לא פתורות, מפצלים את דימוי העצמי והאחר. הם לא רואים את האחר במלואו, אלא כ"קטן" או כ"גדול", תהליך שמוביל ליצירת "קליפות" רגשיות, שבעטיין אדם יכול להימנע מלהיות נוכח באמת בקשרים. לדוגמה, אדם כזה יוכל להרגיש "ניצחון" מהשגת תשומת הלב של אחרים, אולם הסיפוק הזה יישאר שולי, כי הוא לא מבוסס על קשר אמיתי או על הבנת המהות הפנימית של עצמם ושל הזולת.).
הם גם לא רואים אתכם באמת. הם רואים את מה שמנפנף להם מול העיניים, את ההתנהגות שלכם, את תשומת הלב שאתם נותנים, והם מיד הופכים את זה למשהו שקשור רק אליהם (הערת שוליים: קושי או חוסר יכולת שנקרא מְנְטָלִיזַצְיָה. מה זה מנטליזציה? זוהי היכולת הבסיסית לראות ולהבין שהאחר הוא ישות נפרדת, עם עולם מנטלי עשיר, מורכב ושונה משלך. זה כולל הבנה שלאנשים אחרים יש: מחשבות משלהם. רגשות משלהם. כוונות משלהם. צרכים משלהם. נקודות מבט שונות. איך זה קשור ל"אנשים קטנים"? אנשים עם פגיעות נרקיסיסטית או הפרעות אישיות מתקשים מאוד ביכולת הזו. מבחינתם, האחר אינו ישות שלמה ומורכבת, אלא אובייקט שמשרת צורך. הם לא מתבוננים בך כדי להכיר אותך, אלא כדי לראות איך אתה מגיב אליהם. הם לא שואלים "מה הוא מרגיש?" אלא "מה הוא חושב עליי?". הם לא רואים את המעשה הטוב שלך כנדיבות, אלא כ"ניצחון" אישי שלהם, הוכחה שהם הצליחו להשיג את תשומת הלב שלך. הם חיים בעולם שבו כולם נמצאים או כ "מספק את הצרכים שלי" לבין "מתעלם מהצרכים שלי". למה זה קורה? הקושי במנטליזציה נובע לרוב מפגיעה או קושי ביחסי ההתקשרות בילדות המוקדמת. אם הורים או מטפלים לא ראו והכירו ברגשותיו ובצרכיו של הילד, הילד לא לומד שיש ערך וקיום לעולם הפנימי שלו, וכתוצאה מכך, הוא לא יכול ללמוד שיש ערך וקיום גם לעולם הפנימי של אחרים). הם לא מבינים שזה לא קשור אליהם, זה קשור אליכם, לגדולה שלכם, שפעם ראו אותה, אבל עכשיו הם כאילו השיגו אתכם (הערת שוליים: הדינמיקה שבה אנשים מרגישים שכבשו אותך או השיגו אותך, ולאחר מכן משנים את ההתנהגות כלפיך, מתוארת לעיתים קרובות כהפחתת הערך של האובייקט. בעבודת הסוציולוגים ובמחשבות הפסיכולוגיות, מדובר על מצב שבו אדם רואה את האחר קודם לכן כ"אתגר" או "אובייקט מעניין", אך ברגע שהאדם מתקרב ומגיב באופן כלשהו, הוא מתחיל להוריד את הערך של האדם שנכנס לחייו. זה נובע ממנגנונים של פיצול, שבו אנשים רואים את העולם רק בקטגוריות של "טוב" או "רע", ולא יכולים להכיל את המורכבות של הדינמיקה האנושית האמיתית. כך, ברגע שהאדם מתקרב והופך ל"שלו", הוא מתחיל לראות אותו כ"פחות", מפני שהתפיסה שלו נשענת על צורך להרגיש עליון או בשליטה. תהליך זה קשור גם ל השלכה, שבה אנשים מצפים מהאחר לסטנדרטים שהיו להם כלפיהם, וכוללים את הרצון לשלוט, להימנע מחוסר ביטחון, ולהרגיש חשובים דרך "הכיבוש" של האחר). הם רצים אחרי הערכה, לא כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם, אלא להרגיש ניצחון כוזב. הם לא מצליחים להבין את הכוונות שלכם. כשאתם נותנים להם יד, כשאתם עוצרים לרגע, הם לא רואים את זה כמעשה טוב לב. הם לא חושבים "הנה מישהו נתן לי את הלב שלו", אלא "הצלחתי להשיג את תשומת הלב שלהם".
הם לא רואים את זה כמתנה, אלא כאילו הם נמצאים במקום שבו הם יכולים לשלוט במשהו, ולכן הם מיד משנים את ההתנהגות שלהם, כאילו הם גילו אתכם, כאילו הם השיגו אתכם.
הם לא יודעים איך לשמור על שיחה אמיתית, הם לא יודעים איך להיות נוכחים באמת, כי כל מה שהם מחפשים זה את הרגע שבו הם יכולים להרגיש שיש להם שליטה על המצב.
הם רואים את עצמם כמו "עבדים" ועל מנת להרגיש מלמעלה, הם תמיד מחפשים את הדרך לראות את עצמם כעומדים גבוה, לא על ידכם, אל מעליכם. עבורם, או שאתם מלמעלה, או שאתם מתחתיהם, הם לא מבינים את שפת "גובה העיניים". זה מנוכר להם, לטבע שלהם. הם לא מבינים "שגדולה" אמיתית לא נמדדת בשליטה, לא נמדדת בעבדים ובמשרתים.
וכי הם חיים רק מקליפות, כל חיבור שלהם הוא קליפה. כל פעם שהם מתקרבים אליכם הם בונים סביבם עוד קליפה כדי להרגיש שהשליטה בידיהם. הם לא מבינים שבסופו של דבר, קליפות לא מייצרות שום קשר אמיתי. ולכן הם קטנים. הם באינטראקציה עם הקליפה (ההתנהגות החיצונית שלכם) כי הם לא מסוגלים לראות את האדם שעומד מאחוריה. זה לא רוע, אלא מגבלה עמוקה ובור רגשי שגורם להם, בסופו של דבר, להרגיש ריקים ובודדים מאוד, גם כשהם "מנצחים" לכאורה.
ממה להיזהר? השלכה והעברה נגדית. זוהי נקודה מתוחכמת וחשובה שמסבירה איך אתם עלולים להישאב לתוך הדרמה שלהם. השלכה. זהו המנגנון שבו "אנשים קטנים" משליכים עליכם את הפנטזיות, הפחדים, התכונות או המניעים שלהם. הם לא רואים אתכם כפי שאתם, אלא את הסיפור שהם מספרים לעצמם עליכם ("הוא המושיע שלי", "הוא השופט שלי", "הוא ההוכחה לערך שלי"). ואז יש את ההעברה הנגדית. זו התגובה הרגשית שלכם להשלכה שלהם. מבלי שאתם מודעים לכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם מגיבים ומתאימים את ההתנהגות שלכם לתפקיד שהטילו עליכם. אם הם רואים בכם "מושיע”, אתם עלולים להתחיל להרגיש שאתם חייבים לעזור להם ולפתור את בעיותיהם. אם הם רואים בכם "שופט”, אתם עלולים להתחיל להרגיש כעס אמיתי ולהתחיל באמת לשפוט אותם ולהתייחס אליהם בחומרה. התוצאה: זהו תהליך מבלבל ומתיש. אתם מרגישים שאתם מאבדים את עצמכם, וכי אתם מגיבים לדרמה שלהם במקום לפעול מתוך מקום אותנטי ומודע, אתם מפסיק לדעת אם הרגשות שאתם חווים הם באמת שלכם או כמעט שלכם, וכל זה כתגובה לתפקיד שהוטל עליכם במחזה שלהם.
האדם הקטן במציאות החברתית
החיים החברתיים תמיד מהווים אתגר עבור אנשים קטנים. לא מדובר רק על הצורך להסתגל או למצוא את מקומם בין שאר האנשים. מדובר במאבק מתמיד בין מה שהם מרגישים מבפנים לבין איך שהם רוצים להיתפס על ידי אחרים. העולם החברתי, ובמיוחד במצבים כמו עבודה, משפחה או חברים, יכול להיות זירה שבה האדם הקטן מרגיש שהוא חייב להתאים את עצמו, להשתעשע במשחקי תפקידים ולפעמים גם לשכוח את עצמו (הערת שוליים: תופעת "משחקי התפקידים" וחוסר היכולת להיות אותנטי בסביבה חברתית מזוהה עם המושג "העצמי המזויף" שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. לפי תאוריה זו, העצמי המזויף מתפתח כתגובה לציפיות הסביבה, ומטרתו העיקרית היא להסתיר את העצמי האמיתי, הפגיע והאותנטי, מחשש לדחייה או אי-הבנה).
אתגר מתמיד של חיפוש אישור
במקום העבודה, האנשים הקטנים לא מרגישים שהם עומדים על רגליהם. הם לעולם לא בטוחים במעמדם, תמיד חוששים שיתפסו אותם לא מוכשרים או לא ראויים. הם נלחמים במלחמות פנימיות בכל פעם שצריך לקחת יוזמה או להציג רעיון חדש. כל משימה נתפסת כמאבק כבד. הם לא רוצים להישאר מאחור, אבל גם לא יודעים איך להיאבק בצורה שתוביל להצלחה.
בפעם האחרונה, כשהמנהל פנה אליהם בבקשה לקחת אחריות על פרויקט חשוב, הם לא הצליחו להגיד "לא". הם פחדו להחמיץ הזדמנות או לא לרצות את המנהל, אז אמרו כן, גם כשהם ידעו שהם לא באמת מוכנים.
- מנהל: "אני בטוח שתוכל לקחת על עצמך את הפרויקט ההוא, זה חשוב מאוד לחברה."
- הדמות: "כן, כמובן, אין בעיה." (לחשוב לעצמה: אני לא באמת יכול להתמודד עם זה, אבל אני לא יכול להגיד לא... מה יקרה אם אני אגיד לא? מה יחשבו עליי?).
הם תמיד מסכימים לקחת על עצמם יותר ממה שהם יכולים לשאת, מתוך פחד שיפספסו את הרגע שבו יראו אותם. אך ברגע שיתחילו את העבודה, יתברר שהם לא באמת מוכנים. הם לא בטוחים איך להוציא את כל היכולות שלהם, כי הם כל הזמן פוחדים מהציפיות של אחרים (הערת שוליים: הצורך הכפייתי לרצות את המנהל ולקחת על עצמם יותר ממה שהם יכולים לשאת, גם במחיר של חרדה ותסכול, יכול להעיד על סגנון התקשרות חרד. סגנון זה, שנחקר רבות במסגרת תיאוריית ההתקשרות, מתפתח בילדות כאשר הדמות המטפלת מספקת אהבה ואישור באופן לא עקבי. כמבוגרים, אנשים אלה מפתחים "רעב" לאישור ונכונים לעשות כמעט כל דבר כדי לשמור על קשר ולקבל אישור, מתוך פחד עמוק מנטישה או דחייה.)
השפעת הציפיות
הביקורת היא לא רק בעבודה. גם במשפחה, ההתמודדות עם ציפיות אחרים הופכת למוקד מתח. תמיד יש את ההערות האלה שגורמות להם להרגיש לא מספיקים. "למה אתה עדיין לא נשוי?" או "למה אין לך ילדים?" כל שאלה כזו רק מחלישה אותם ומביאה אותם להרגשה של חוסר ערך (הערת שוליים: התחושה ש"כולם מצליחים ואיפה אני?" וההשוואה העצמית השלילית לאחרים היא מאפיין מרכזי של דיכאון ותסמינים דיכאוניים. אחת מהעיוותים הקוגניטיביים האופייניות ביותר בדיכאון היא "השוואה חברתית" שלילית, שבה האדם משווה את הנקודות החלשות ביותר שלו לנקודות החזקות של אחרים, ומסיק מכך שהוא נחות ולא ראוי.)
הם מגיעים לארוחת החג עם אחותם, שמאידך תמיד משדרת להם את התחושה של "הצלחתי" בעוד הם מרגישים תקועים. תחושת חוסר הערך הזו גדלה בכל שיחה, בכל חיוך מעושה מצד בני המשפחה. הם מייחלים לרגע שבו יהיה להם את האומץ לשאול שאלות על עצמם, על הדרך שהם הולכים בה, אבל לא יודעים איך.
- אחות: "אז מה איתך? למה אתה לא מתארס? כל החברים שלך כבר עושים את זה..."
- הדמות: "אה... אני בסדר, פשוט לא מצאתי את הזמן... לא יודע, אני אראה, אולי בעתיד..." (לחשוב: למה כולם מצליחים ואיפה אני? למה אני לא מרגיש שלם?).
כל פעם שאלה כזו נשמעת, הם מרגישים את הלב שלהם שוקע. הם לא יודעים אם זו אהבה אמיתית שמניעה את המשפחה לדחוף אותם, או שזו רק ציפייה שגורמת להם להרגיש שהם לא מספיק טובים. כל מילה כזו משמעה תחושת בדידות, הם לא מרגישים שמישהו מבין אותם.
זירת השוואות בלתי נגמרת
החברים תמיד מתבוננים עליהם במבט כלשהו. זה לא תמיד אכזרי, אלא פשוט לא מסביר את עצמו. האנשים הקטנים רואים את כל העולם דרך עיניים של השוואה. הם רואים את חבריהם מצליחים, ולא מצליחים להבין למה זה לא קורה להם. כשחבר מספר על הצלחה בעבודה או על חוויות חיים מרגשות, הם לא יכולים להסתיר את תחושת החמצה (הערת שוליים: חוסר היכולת לשמוע על הצלחות של אחרים מבלי להרגיש תחושת חמיצות ומרירות עשוי להצביע על דיכאון או על הערכה עצמית נמוכה. עם זאת, כאשר התגובה כוללת גם מרכיב של כעס, קנאה או רצון שהאחר לא יצליח, היא יכולה להתקרב להגדרה של "קנאה מזיקה", אשר על פי מחקרים, קשורה קשר הדוק לתחושת חוסר ערך עצמי ולצורך לפגוע, ולו רק במחשבה באדם המצליח.)
- חבר: "הייתה לי חופשה מדהימה, ביקרתי בכמה מדינות, חוויתי כל כך הרבה דברים, זה היה נפלא."
- הדמות: "אה, כן, זה נשמע מדהים..." (לחשוב: למה אני לא מצליח לחוות דברים כאלה?).
הם שותקים. הם לא רוצים להפריע או להחמיא בחיוך מזויף, כי כל מילה נוספת רק מחמירה את התחושה הפנימית של "לא מספיק". הם לא מבינים מדוע כל ניסיון לשתף את חוויותיהם לא מצליח להוציא את עצמם מהתחושה הזו של "החיים הם לא כמו של אחרים".
מחסום בלתי נראה
לא משנה מה קורה בסביבה החיצונית, הדמות תמיד חוזרת לאותו מקום פנימי של חוסר ביטחון. הם לא מצליחים להרגיש שלמים עם עצמם. הם תמיד חושבים שהאחרים יותר טובים, יותר מסוגלים, יותר ראויים. כל מחווה קטנה, כל הצלחה של אחרים משאירה אותם מתוסכלים (הערת שוליים: האמונה התקיפה שהאחרים "יותר טובים, יותר מסוגלים, יותר ראויים" היא ליבתה של הערכה עצמית נמוכה. תפיסה עצמית זו אינה רק "הרגשה", אלא סכמה קוגניטיבית, מבנה מחשבתי יציב ועמוק, הגורמת לאדם לפרש כמעט כל חוויה דרך עדשה של חוסר מסוגלות אישית. תופעה זו מתועדת היטב במסגרת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.)
הם לא מבינים שיש אנשים שמצליחים להרגיש שלמים עם עצמם, בלי לשחק את המשחקים האלה של להיות "מלמעלה" או "מתחת". הם נראים כמו כאלה שלא מצליחים להבין את השפה של "גובה העיניים". הם מרגישים שהם תמיד צריכים להילחם על מקום שלהם, ולא מצליחים להבין שהערך שלהם לא תלוי בראיית אחרים אותם בצורה מסוימת.
כל חיבור הוא קליפה
האנשים הקטנים לא יודעים איך לחוות קשרים אמיתיים. הם בונים קליפות, כל קשר שהם יוצרים, כל חיבור שהם עושים עם אחרים, מבוסס על פוזה, על משהו שהם רוצים להרגיש שיש להם, ולא על מי שהם באמת. זה לא שהם לא רוצים קשרים אמיתיים, הם פשוט לא יודעים איך ליצור אותם. כל קשר שהם מנהלים הוא קשר שנשען על קליפה, על תפקיד שמישהו אחר שחק אותם בו. הם חיים בהשוואות, במאבק פנימי תמידי על חוויות שהם לא מצליחים לחוות באמת. הם לא מבינים שמה שהם באמת מחפשים הוא לא שליטה על אחרים, אלא על עצמם (הערת שוליים: חוסר היכולת ליצור קשרים אמיתיים וההסתפקות ב"קליפות" של קשרים נובע מהיעדר יכולת מנטליזציה. זוהי היכולת לראות ולהבין שהאחר הוא ישות נפרדת עם מחשבות, רגשות, כוונות וצרכים משלה. אנשים המתקשים במנטליזציה תופסים אחרים לא כישויות שלמות בפני עצמן, אלא ככלים שנועדו לספק את הצרכים שלהם. כתוצאה מכך, הם אכן מנהלים "משחקי תפקידים" ולא קשרים אותנטיים.)
דמות קטנה במערכת רעילה
הדמות הראשית שלנו נמצאת במערכת יחסים עם אדם רעיל, אדם שמחפש לשלוט, להניא ולפגוע, אבל גם יודע איך להחמיא ולמשוך. זהו אדם שמצליח להפעיל על הדמות מניפולציות רגשיות שמטשטשות את הגבולות שלה, את הביטחון העצמי שלה, ואת הזהות שלה. כל צעד קטן שהדמות עושה מרגיש כמו צעד חורק, כל מילה נאמרת בספק, וכל מבט בעיניים שלה משדר כאילו היא לא בטוחה בעצמה, כאילו היא לא שווה.
אדם כזה, שנמצא במערכת כזו, מוצא את עצמו כל הזמן פועל לפי כללים לא כתובים. הוא תמיד מחפש את אישורו של בן הזוג, מרגיש שהוא לא מספיק טוב בשבילו, שצריך להשתנות כדי להיות ראוי לאהבה, אך למרות כל המאמצים, הוא לא מצליח לעמוד בציפיות. כל תגובה של האדם הרעיל מכניסה את הדמות לעוד סבך רגשי, לפחדים שעשויים להופיע כל הזמן. בכל פעם שהוא זקוק לאישור מהשני, הוא מרגיש את התחושה הזאת של לא להיות "מספיק".
- הדמות: "האם אני באמת טוב מספיק בשבילו? הוא תמיד אומר שהוא אוהב אותי, אבל למה אני לא מרגיש שהוא באמת רואה אותי כמו שאני? למה אני מרגיש שאני תמיד לא מספיק?"
הדמות יודעת שמה שקורה כאן לא בריא, שהיא לא אמורה לחיות ככה, אבל היא מוצאת את עצמה כל הזמן חוזרת על אותם דפוסים. היא יודעת שמשהו לא בסדר, אך לא מצליחה לשבור את המעגל. הפחד מאובדן הקשר, הפחד מלהיות לבד, הם חלק מהכלא שהיא חיה בו.
הפחדים הפנימיים. האם אני מספיק טוב/טובה?
הפחד הגדול ביותר של הדמות הוא שלא יראו אותה כפי שהיא באמת. היא תמיד פועלת מתוך תחושת חוסר ביטחון: מה אם לא יאהבו אותי? מה אם לא יקבלו אותי? כל מילה שנאמרת, כל צעד שנעשה, היא חוששת שמא יפגע במערכת היחסים. אפילו כאשר היא מנסה להחמיא לאדם הרעיל, היא מרגישה שהיא לא מקבלת את התגובה הצפויה, שהיא לא מצליחה להוציא ממנו את החום, את התמיכה שהיא כל כך זקוקה להם (הערת שוליים: הצורך האובססיבי באישור והפחד המתמיד מדחייה הם סימנים היכר של חרדת נטישה ושל סגנון התקשרות חרד, על פי תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי. סגנון זה נוצר כאשר הדמות המטפלת בילדות הייתה לא עקבית או לא זמינה רגשית, וגורם לבוגר לחוש חוסר ביטחון מתמיד במערכות יחסים.)
- הדמות: "האם הוא בכלל באמת אוהב אותי? אני לא מצליחה להרגיש את זה, הוא לא אומר לי את זה מספיק, אני לא יודעת אם אני עושה את הדברים כמו שצריך..."
למרות כל מה שהדמות עושה בשביל האדם השני, היא לא מצליחה לחוות תחושת סיפוק. היא לא מצליחה להרגיש שהיא ראויה לאהבה ולטיפול. בתוך מערכת כזו, תמיד יש את התחושה של "לא מספיק", תמיד יש את הפחד הזה שמישהו יחשוף את כל החולשות שלה ויראה שהיא לא באמת טובה. כל מחשבה כזו רק מגדילה את תחושת האשמה והחוסר ערך.
החיים בתוך המערכת הרעילה
לא מדובר רק במילים רעות או בפגיעות גופניות, מערכת רעילה פועלת גם ברמה הפסיכולוגית, והיא משאירה את הדמות הקטנה כל הזמן בספק לגבי עצמה. היא מרגישה שהיא לא יכולה להיות מי שהיא באמת, כי תמיד יש מישהו שאומר לה שהיא לא בסדר. מישהו שמסמן את כל מה שהיא עושה כלא נכון. אדם כזה, שיש לו תחושת ערך עצמי נמוכה, מגיב עם חוסר אונים, כי הוא לא יודע כיצד להתמודד מול תחושת הנחיתות הזאת (הערת שוליים: התיאור של אדם שמחמיא ומושך אך גם פוגע ושולט מתאים להגדרה של התעללות פסיכולוגית וכולל טקטיקות של גזלייטנינג, סוג של מניפולציה שגורמת לקורבן להטיל ספק בזיכרונו, בתפיסתו ובשפיותו. טקטיקות אלה, כפי שמתארים מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הטראומה, מובילות לבלבול, לביטחון עצמי מושפל ולטשטוש הזהות.)
הוא מרגיש שהוא כל הזמן במבחן. הוא מחפש אישור חיצוני, אבל כל פעם שדבר כזה לא מגיע, הוא שב שוב לאותו מקום של חשש, אולי הוא לא מספיק טוב, אולי הוא לא ראוי. האמירה שלו "אני לא יכול בליך" הופכת להיות כלא של ממש, כי הוא לא מצליח לדמיין את עצמו מחוץ למערכת. כל פעם שהוא מנסה לברוח, יש משהו שמחזיר אותו לתוך המעגל, תחושת חוסר הערך שלו, הפחד להישאר לבד. הפחד הזה חזק יותר מהשיקול ההגיוני שהוא עשוי לחוות (הערת שוליים: התחושה שהקורבן "כל הזמן במבחן" וחי בספק עצמי מתמדת היא תוצאה קלאסית של דיסוננס קוגניטיבי. זהו מצב פסיכולוגי מלחיץ שבו האדם מחזיק בשתי אמונות סותרות באותו הזמן "הוא אוהב אותי\היא אוהבת אותי" מול "הוא מתעלל בי\היא מתעללת בי". כדי להפחית את המתח, הקורבן נוטה להאשים את עצמו\עצמה "אני לא מספיק טוב\טובה" במקום לערער על התנהגות הפרטנר, כי זה מאיים פחות על הצורך שלו בקשר.)
- הדמות: "אם אני אשאיר אותו, אני לא אדע איך להתמודד, אני לא אמצא מישהו אחר, אף אחד לא יאהב אותי כמו שהוא עושה... אני לא יודעת איך להרגיש שלמה עם עצמי. אני מרגישה אבודה."
הניתוח הפסיכולוגי. אנשים "קטנים" במערכות רעילות
האדם הקטן, כאשר הוא נתון במערכת רעילה, מרגיש כל הזמן שהוא חי בתוך דינמיקה של חוסר ערך. אנשים כאלה לא מפתחים תחושת ביטחון פנימית, במקום זה הם מייחסים את הערך שלהם לאישור של אחרים. ברוב המקרים, האנשים הללו גדלים עם תפיסה עצמית נמוכה מאוד, עם תחושת "לא מספיק" שהופכת להנחות יסוד בהשקפת עולמם. כל הצלחה, כל הישג קטן, נתפס כ"לא מספיק", הם כל הזמן שואפים להיות משהו שהם לא (הערת שוליים: האמונה שערך עצמי תלוי אך ורק באישור חיצוני היא ליבתה של הערכה עצמית נמוכה ושל מה שהפסיכולוג אלפרד אדלר כינה "תסביך נחיתות". במקרים קיצוניים, האדם עלול לפתח תלות תלותית, מצב שבו תחושת הערך העצמי והרווחה הרגשית של אדם אחד תלויים לגמרי באדם אחר וביכולתו "לתקן" או לשלוט בו.)
הם עלולים להיתקל במערכת רעילה כאשר הם מציבים את הציפיות של אחרים מעל הציפיות שלהם עצמם. כשהם לא מצליחים לעמוד בציפיות אלה, הם מאמינים שאין להם ערך. דינמיקות כאלה יוצרים את התחושה שמישהו אחר צריך לתת להם את הערך הפנימי, כי הם לא יכולים למצוא אותו בעצמם.
במערכת הרעילה, כל שלב של אינטראקציה עם הצד השני מוביל להרגשה של "לא טוב מספיק". האדם הרעיל מנצל את התחושות האלו ומשתמש בהן כדי לשלוט, לנצל ולמניפולציה. הוא יודע לאיפה ללחוץ כדי לשמור על הדמות הקטנה במקום שבו הוא שולט. ובמקום שבו כל תחושת זהות נבנית רק מהתפיסה של אחרים, הדמות מוצאת את עצמה יותר ויותר חסרת ערך (הערת שוליים: הדפוס שבו האדם המניפולטיבי "יודע לאיפה ללחוץ" כדי לשמור על שליטה נקרא "אספקת סיפוקים לסירוגין". זהו מנגנון התנהגותי חזק ביותר, שנחקר על ידי ב.פ. סקינר. כאשר עונשים ושבחים ניתנים באופן בלתי צפוי (כמו מניעת אהבה ואז "החמיא"), זה יוצר התמכרות התנהגותית. הקורבן נשאר בקשר בתקווה לקבל את "הפרס" (אישור, אהבה) שהוא קיבל פעם בכמות קטנה, אף על פי שההתעללות נמשכת.)
החיים בתוך מערכת רעילה מעצבים את האדם הקטן להיות משהו שהוא לא באמת. הוא לא מצליח לראות את עצמו במלואו, אלא רק דרך עיני אחרים, שמנצלות את חוסר הביטחון הזה. כל תחושת ערך שלו תלויה במילה טובה, בהכרה חיצונית, אך הוא לא מצליח למצוא את הדרך לאהוב את עצמו באמת. ברקע כל צעד שהוא עושה עומדים פחדים, תסכולים, ומאבק בלתי פוסק על קיומו וערכו. המערכת הרעילה לא רק פוגעת בגוף, היא פוגעת בנפש, במחשבות ובתחושות, ומשאירה את הדמות כל הזמן במאבק פנימי שלא נגמר (הערת שוליים: התיאור לפיו הקורבן רואה את עצמו רק דרך עיני הזולת ואיבד את תחושת העצמי שלו תואם את המושג "אובדן העצמי" במערכות יחסים מתעללות. הפסיכולוגית ג'ודית הרמן, בעבודתה על טראומה, מתארת כיצד חשיפה ממושכת להתעללות יכולה להוביל למצב של "שבי פסיכולוגי", שבו זהות הקורבן מאורגנת סביב הדרישות והציפיות של המתעלל.)
הישארות או שחרור. הדמות נעמדת מול המראה
הדמות עומדת מול המראה, מביטה בתמונה המוחזרת אליה. ההשתקפות היא מוכרת, אך הפנים שלה, איכשהו, לא מרגישות כמו שלה. זה הרגע שבו היא נעמדת בין שני העולמות: העולם שבו היא נשארת בתפקיד הקטן, המפוחד והחסר ערך, מול העולם שבו היא יכולה לבחור להשתחרר ולהתעלות. זה הרגע שבו נפרדות דרכי האפשרויות, הישארות או שחרור.
היא חושבת על כל מה שעבר עליה, על כל השנים שבהן הרגישה קטנה, חסרת ערך, כאילו היא משחקת תפקיד שנמסר לה בכוח. "מה אם אני לא יכולה לשנות את זה?" היא שואלת את עצמה. השאלה הזאת מכבידה עליה, כמו אבן על החזה. כל שינוי, כל צעד קדימה, מרגיש לא אפשרי. היא כל הזמן שואלת את עצמה אם היא בכלל ראויה לשינוי. יכול להיות שהמקום הזה הוא כל מה שהיא מכירה, ויכול להיות שאין לה את הכוח לצאת ממנו.
הדמות: "אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשחרר את כל זה. אולי אני פשוט לא יכולה לשנות את מה שאני. אולי אני פשוט... קטנה."
המפנה. תחושת התעוררות
הדמות מרגישה את תחושת ההתעוררות זורמת בגופה. זה לא רגע דרמטי, אלא יותר תחושת שינוי פנימי, שקטה אך עמוקה. משהו בתוכה מתחיל להתפרק. אולי יש כאן משהו שלא היא לא ראתה לפני כן, היכולת לשחרר את הגיבוש הזה של "הקטן". היא מתחילה להבין שכל השנים האלה היא חיה בתודעה שהכתיבו לה אחרים, ולא בתודעה שלה עצמה. התמונה שהיא בנתה על עצמה לא היתה אמיתית, היא לא היתה שלמה. זה הזמן לבחור, האם להישאר לכוד בתפקיד שהחיים ייעדו לה, או לפתח את הדמות החדשה שהיא יכולה להיות?
זהו הרגע שבו השחרור אפשרי. לא ברור מה יקרה אם היא תבחר לשחרר את הכאב, את הפחדים, את תחושת חוסר הערך שהיו כל כך מושרשות בה. אך התחושה של משהו חדש, גולמי, מלא באנרגיה היא משהו שהיא לא יכולה להתעלם ממנו יותר.
הדמות: "מה אם אני יכולה לשנות את זה? מה אם כל הזמן הזה, כל הזמן הזה אני הייתי רק הדמות שאני בחרתי להיות?"
ההבנה הזאת לא מגיעה בבת אחת. היא לא מיידית. היא מבוססת על אוסף קטן של רגעים. כל אחד מהם חזק יותר מהקודם. המפנה הוא לא גלוי לעין, הוא מתרחש בתוך הלב, בתוך הרוח. תחושת ההישארות מתחילה להימס, ונראה שהיא יותר ויותר מוכנה להתמודד עם כל מה שנראה כלא אפשרי.
המאבק הפנימי. להישאר או לשחרר?
הדמות עומדת מול החלטה קשה. הפחדים עדיין כאן, הם לא נעלמו, והם שולחים חיצים של ספק פנימי. "מה אם אני לא אצליח להיות מי שאני רוצה להיות?" היא שואלת את עצמה. זהו מאבק בין תחושת הסבל המוכרת לבין האפשרות של שחרור שיכול להוביל להתפתחות אישית.
היא זוכרת את כל הרגעים שבהם הרגישה חסרת ערך, את כל המילים שנאמרו לה, את כל ההשפלות שעברו עליה. כל מה שהיא עשתה היה כדי להימנע מלהרגיש את הכאב הזה שוב. אבל עכשיו, היא מתחילה לראות שהכאב הזה הוא לא היא. זה רק משהו שהיא נשאה איתה כל הזמן. כל צעד שהיא לקחה עד עכשיו לא היה בכיוון של החיים האמיתיים שהיא יכולה לחיות.
הדמות מתחילה להבין שגם אם היא לא תצליח בכל פעם, גם אם היא תיפול ותקלע לכשלונות, היא יכולה לנסות שוב. היא יכולה לבחור בעצמה, ולא להיות תלויה בסטנדרטים שהציבו לה. הבחירה היא שלה, להישאר כמות שהיא או לבחור בשחרור, בבחירה הפנימית שלה.
הדמות: "אני יכולה לבחור אחרת. אני יכולה לבחור להתעלות על כל מה שמגביל אותי. אני לא חייבת להישאר ככה. אני יכולה להיות יותר."
ההחלטה. שחרור או הישארות?
ההחלטה מתחילה להתברר, ולמרות החשש והספק, הדמות בוחרת לשחרר. היא מתחילה לשחרר את הדימוי שהחברה יצרה לה, את התפיסה הפנימית שלה את עצמה כ"קטנה". לא מדובר בשינוי מייד, זהו תהליך איטי, שדורש סבלנות והתמדה. היא בוחרת להפסיק להיות שבויה בתוך הסיפור שהיא כתבה על עצמה. היא מבינה שהכוח שלה לא נמצא במאבק יומיומי עם תחושת חוסר הערך, אלא ביכולת שלה לבחור את הדרך שלה.
ההחלטה לשחרר לא אומרת שהיא חופשיה לחלוטין, אבל זהו צעד ראשון. היא לא חייבת להיות כל מה שציפו ממנה להיות. היא לא חייבת להישאר כל הזמן בגבולות הצרים שהיו עד כה. עכשיו היא מתחילה להרגיש את היכולת לבחור מה שנכון לה, בלי פחד או בושה.
הדמות: "אני לא צריכה להיות כל מה שאחרים חושבים שאני צריכה להיות. אני יכולה לבחור מי אני באמת."
הדמות מתחילה לטעום את טעם החופש, ועם הזמן היא לומדת להתעלות מעל התחושות הישנות של פחדים וחוסר ערך. היא מתחילה להבין שלפעמים הדרך לשחרור עוברת דרך פחד, אך הוא לא יותר חזק ממנה. כל שלב קטן, כל שינוי, הוא לא רק בהתחלה קשה, אלא גם משמעותי מאוד.
הערת שוליים:
1. תחושת הפחד המתמשכת והמעורפלת, שאינה קשורה תמיד לאירוע חיצוני מוגדר, מזוהה עם חרדה כללית. לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות, חרדה זו מאופיינת בדאגנות יתר קבועה ובלתי נשלטת ("מה אם..."), המלווה בתחושות גופניות כמו מתח בשרירים, חוסר שקט וקושי להתרכז.
2. האמונה השורשית "אני לא ראוי" או "אני פגום" היא מה שמוכר בפסיכולוגיה כ"סכמה ליבה". סכמות אלו, על פי הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, נוצרות לרוב בילדות כתוצאה מחוויות שליליות, והופכות למצפן שמכוון את תפיסת האדם את עצמו ואת העולם. הן גורמות לעיוותי חשיבה כמו "ניבוי כישלון" או "הפנמה", לקיחת אחריות על דברים שליליים.
3. התחושה שהצלחה היא "מזל" או "טעות" ולא תוצאה של כישרון או מאמץ אישי היא תופעה מוכרת המכונה "תסמונת המתחזה". אנשים הסובלים ממנה משייכים את הישגיהם לגורמים חיצוניים (מזל, תזמון) ומפחיתים בערך תרומתם שלהם, תוך חשש מתמיד ש"יחשפו" כהונאה.
4. הקרב המתמשך בין הקול הביקורתי לקול המנחם הוא ביטוי ל"יחסי אובייקט" מופנמים. הפסיכולוגיה ההתייחסותית מסבירה כיצד דמויות משמעותיות מהעבר (הורים, מחנכים) מופנמות והופכות לקולות פנימיים. הקול הביקורתי הוא לעתים קרובות הפנמה של מסרים שליליים שקיבל האדם בעברו.
5. המונח "פחד קיומי" או חרדה הנובעת מתחושת חוסר ערך, תואם את התפיסה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. פילוסופים כמו סרן קירקגור ומטפלים כמו אירווין יאלום דנו ב"חרדה" כמצב אנושי בסיסי הנובע מחופש הבחירה, מבדידות קיומית ומהשאלה האם לחיינו יש משמעות וערך.
6. התחושה שהפחדים הם "כלא רגשי" ושיש קושי להימלט ממנו אף על פי שמבינים אותם בהיגיון, היא סימן היכר לאופן שבו טראומה ומתח נפשי כרוני משפיעים על המוח. מחקרים במדעי המוח מראים שחשיפה ממושכת ללחץ ולפחד יכולה להוביל לשינויים באמיגדלה (מרכז הפחד במוח) ובקליפת המוח הקדם-מצחית (האחראית על חשיבה רציונלית), מה שהופך את ויסות הרגשות ושחרור ממעגל החשיבה השלילית לקשים יותר מבחינה פיזיולוגית.
7. הקושי להכיר בהשתקפות במראה כתיאור אותנטי של העצמי ("הפנים שלה לא מרגישות כמו שלה") יכול להעיד על נתק מהעצמי או דיסאסוציאציה. זהו מנגנון הגנה שבו האדם מרגיש מנותק מחלקים מעצמו או מחוויותיו, לעתים קרובות כתוצאה מטראומה או מהזנחה רגשית מתמשכת, שבמהלכה העצמי האמיתי שלו לא נראה או אושר.
8. התחושה של "התעוררות" ושינוי פנימי שקט אך עמוק מזכירה את מה שהפסיכולוג קרל רוג'רס כינה "הנטייה להגשמה עצמית". זוהי נטייה מולדת ואורגנית בטבע האדם לנוע קדימה, לכיוון צמיחה, ריפוי, ומימוש הפוטנציאל האישי, אפילו אחרי תקופות של קיפאון או כאב. זוהי המנוע לריפוי עצמי בטיפול.
9. ההבנה ש"היא חיה בתודעה שהכתיבו לה אחרים" מתיישבת עם הקונספט של "העצמי המזויף" של דונלד ויניקוט. העצמי המזויף מתפתח כאשר האדם מרגיש שהוא חייב לדכא את הרגשות והצרכים האותנטיים שלו כדי לשמור על אהבה וקרבה. ה-"התעוררות" היא לעיתים הצעד הראשון בהכרה ובשחרור מהעצמי המזויף, כדי להתחבר מחדש אל ה-"עצמי האמיתי".
10. המאבק בין "תחושת הסבל המוכרת" לבין "האפשרות של שחרור" הוא התגלמות של מה שהפסיכולוגים מכנים "חרדה מהצלחה". בניגוד לאמונה הרווחת, שינוי והצלחה יכולים להיות מפחידים, כי הם מייצגים את הבלתי נודע ויכולים להפר את הדינמיקות המוכרות (גם אם כואבות).
11. ההתהליך האיטי של שחרור מהדימוי העצמי הישן ורכישת אחד חדש הוא בדיוק מה שמתואר ב"תיאוריית הזהות". הזהות שלנו אינה קבועה; היא סיפור שאנחנו בונים. שינוי הסיפור הזה הוא תהליך של "חקירה מחדש של המשמעות", שבו אנו מפרשים מחדש חוויות עבר לא כהוכחה לחוסר הערך שלנו, אלא כחלק ממסע שהוביל אותנו לצמיחה.
12. ההבנה שהשחרור הוא "תהליך, ולא משהו שמתרחש בבת אחת" משקפת את העיקרון המרכזי של נוירופלסטיות, היכולת של המוח לארגן את עצמו מחדש על ידי יצירת חיבורים עצביים חדשים במהלך כל החיים. כל פעם שהדמות בוחרת במחשבה או בהתנהגות חדשה, היא למעשה מחלישה את הדרכים העצביות הישנות של פחד ומחזקת דרכים חדשות של ערך עצמי ויכולת. שינוי הוא תהליך פיזי במוח, ולא רק מטאפורה.
מקורות:
Adler, A. (1927). Understanding human nature. Greenberg. (Original work published 1927).
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Arlington, VA: American Psychiatric Publishing.
Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the Strange Situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
Allen, J. G. (2013). Mentalizing in the development and treatment of attachment trauma. London, UK: Karnac Books.
Arnsten, A. F. T. (2009). Stress signalling pathways that impair prefrontal cortex structure and function. Nature Reviews Neuroscience, 10(6), 410–422.
Bancroft, L. (2002). Why does he do that? Inside the minds of angry and controlling men. Berkley Books.
Bateman, A. W., & Fonagy, P. (2004). Psychotherapy for borderline personality disorder: Mentalization-based treatment. Oxford, UK: Oxford University Press.
Beck, A. T. (1976). Cognitive therapy and the emotional disorders. International Universities Press.
Benjamin, J. (1988). The bonds of love: Psychoanalysis, feminism, and the problem of domination. New York, NY: Pantheon Books.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. New York, NY: Basic Books.
Cermak, T. L. (1986). Diagnosing and treating codependence: A guide for professionals who work with chemical dependents, their spouses, and children. Johnson Institute.
Clance, P. R., & Imes, S. A. (1978). The imposter phenomenon in high achieving women: Dynamics and therapeutic intervention. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 15(3), 241–247.
Campbell, W. K., & Foster, J. D. (2007). The narcissistic self: Background, an extended agency model, and ongoing controversies. In C. Sedikides & S. J. Spencer (Eds.), The self (pp. 115–138). New York, NY: Psychology Press.
Doidge, N. (2007). The brain that changes itself: Stories of personal triumph from the frontiers of brain science. Viking.
Emerson, R. M. (1962). Power-dependence relations. American Sociological Review, 27(1), 31–41.
Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and crisis. W. W. Norton & Company.
Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic studies of the personality. Routledge.
Fennell, M. J. V. (1997). Low self-esteem: A cognitive perspective. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 25(1), 1–26.
Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance. Stanford University Press.
Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human Relations, 7(2), 117–140.
Fonagy, P., & Target, M. (1997). Attachment and reflective function: Their role in self-organization. Development and Psychopathology, 9(4), 679–700.
Freud, S. (1911). Psycho-analytic notes on an autobiographical account of a case of paranoia (Dementia paranoides). In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 3–82). London, UK: Hogarth Press.
Freud, S. (1926). Inhibitions, symptoms and anxiety. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 20, pp. 75–176). Hogarth Press.
Freud, S. (1915). Instincts and their vicissitudes. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 14, pp. 109–140). Hogarth Press.
Gabbard, G. O. (1989). Two subtypes of narcissistic personality disorder. Bulletin of the Menninger Clinic, 53(6), 527–532.
Gibbons, F. X., & Buunk, B. P. (1999). Individual differences in social comparison: Development of a scale of social comparison orientation. Journal of Personality and Social Psychology, 76(1), 129–142.
Goffman, E. (1959). The presentation of self in everyday life. Anchor Books.
Goffman, E. (1961). Asylums: Essays on the social situation of mental patients and other inmates. Anchor Books.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence, from domestic abuse to political terror. Basic Books. (Reiterated for its central relevance to this concept)
Horney, K. (1937). The neurotic personality of our time. W. W. Norton & Company.
Kandel, E. R. (2007). In search of memory: The emergence of a new science of mind. W. W. Norton & Company.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self. New York, NY: International Universities Press.
Kernberg, O. F. (1975). Borderline conditions and pathological narcissism. New York, NY: Jason Aronson.
Kernberg, O. F. (1984). Severe personality disorders: Psychotherapeutic strategies. New Haven, CT: Yale University Press.
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99–110.
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. The International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99–110.
LeDoux, J. E. (2000). Emotion circuits in the brain. Annual Review of Neuroscience, 23, 155–184.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2007). Attachment in adulthood: Structure, dynamics, and change. New York, NY: Guilford Press.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2016). Attachment in adulthood: Structure, dynamics, and change (2nd ed.). Guilford Press.
Morf, C. C., & Rhodewalt, F. (2001). Unraveling the paradoxes of narcissism: A dynamic self-regulatory processing model. Psychological Inquiry, 12(4), 177–196.
Nussbaum, M. C. (1995). Objectification. Philosophy & Public Affairs, 24(4), 249–291.
Park, C. L. (2010). Making sense of the meaning literature: An integrative review of meaning making and its effects on adjustment to stressful life events. Psychological Bulletin, 136(2), 257–301.
Racker, H. (1968). Transference and countertransference. International Universities Press.
Rogers, C. R. (1961). On becoming a person: A therapist's view of psychotherapy. Houghton Mifflin.
Rogers, C. R. (1959). A theory of therapy, personality, and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework. In S. Koch (Ed.), Psychology: A study of a science (Vol. 3, pp. 184–256). McGraw-Hill.
Ronningstam, E. (2005). Identifying and understanding the narcissistic personality. New York, NY: Oxford University Press.
Skinner, B. F. (1953). Science and human behavior. Macmillan.
Smith, R. H., & Kim, S. H. (2007). Comprehending envy. Psychological Bulletin, 133(1), 46–64.
Stark, E. (2007). Coercive control: How men entrap women in personal life. Oxford University Press.
Schwartz, J. M., & Begley, S. (2002). The mind and the brain: Neuroplasticity and the power of mental force. HarperCollins.
Steinberg, M. (1995). Handbook for the assessment of dissociation: A clinical guide. American Psychiatric Press.
Sweet, P. L. (2019). The sociology of gaslighting. American Sociological Review, 84(5), 851–875.
Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
van de Ven, N., Zeelenberg, M., & Pieters, R. (2009). Leveling up and down: The experiences of benign and malicious envy. Emotion, 9(3), 419–429.
Winnicott, D. W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. In The maturational processes and the facilitating environment (pp. 140–152). New York, NY: International Universities Press.
Yalom, I. D. (1980). Existential psychotherapy. Basic Books.
Young, J. E., Klosko, J. S., & Weishaar, M. E. (2003). Schema therapy: A practitioner's guide. Guilford Press.
© Samibsoul.com 2019
2023 Samibsoul.com ©
