Škola pre zmätené ovocie a zeleninu

Sami Bsoul, PhD

Vraj najlepší spôsob, ako spoznať ovocie a zeleninu po hebrejsky, je otvoriť slovník. Omyl! Najlepší spôsob je otvoriť príbeh, a ešte lepšie, ak vám v ňom paradajka filozofuje a cibuľa sa háda. Tento príbeh vám prinášam v dvoch jazykoch – po hebrejsky aj po slovensky – aby ste

sa mohli učiť s úsmevom... a možno aj s chuťou na šalát.

V Záhrade večnej debaty sa raz konal veľký snem. Paradajka, červená a sebaistá, stála na stolíku a hlasno vyhlásila:

„Som ovocie! Mám semienka, rastiem z kvetu – to všetko hovorí botanika! Tak prečo ma všetci volajú zelenina?!“

Uhorka, chladná a elegantná, zelená ako čerstvá tráva, prikyvovala: „Presne tak! Aj ja som plod so semienkami. A predsa ma každý hodí do šalátu, nie do ovocného pohára.“

Vtom sa ozvala Mrkva, oranžová a rozumná: „Ale počkajte! Ja som zelenina – rastiem v zemi, som sladká, ale nikto ma nedáva do koláča... teda, no... niektorí zo mňa robia perfektný mrkvový koláč! A čo batat? Ten je ešte sladší ako ja, a predsa je zelenina!“

Banán, dlhý a trochu pokrčený, žltý ako slnko, zamával listom: „Ja som jasné ovocie – rastiem na strome a jedia ma ako dezert! Ale… prečo potom avokádo, ktoré je podobné mne, niekedy jedia so soľou ako prílohu?“

Citrón sa nakrčil: „Ja som kyslý, ale stále ovocie. A pomaranč je môj sladký brat. Ale paprika? Aj ona má semienka, a predsa je v zeleninovej miske!“

Melón a dyňa sa postavili bok po boku. „My sme obrovské a sladké, ale ľudia nás varia aj do polievok!“ protestovali.

Do debaty sa vložil Karfiol, biely a múdry: „Nezabudnite, že ja som vlastne kvet, a predsa som zelenina. A čo šalát a kapusta? Sú to listy, nie plody. A zemiak? Ten je podzemná hľuza!“

Cibuľa, ostro voňajúca a múdra, dodala: „Rozdiel je v tom, ako nás používate. Botanika hľadá semienka, ale kuchyňa hľadá chuť. Paradajka, ty si ovocie pre vedca, ale pre kuchára si zelenina, lebo chutíš k šalátu, nie k zmrzline.“

Grapefruit povzdychol: „A ja? Som sladký aj horký, jedia ma na raňajky alebo k mäsu. Kam patrím?“

Vtom prišla Múdra Rada – staré záhradné byliny a stromy. Jablko povedalo:

„Nepotrebujete sa všetci zaradiť. Ovocie je botanická definícia – plod so semenom. Zelenina je kulinársky pojem – čo jete k hlavnému jedlu. Niektoré veci, ako paradajka, uhorka a paprika, sú oboje!“

Cvikla, hrdá na svoj červený koreň, dodala: „A niektoré, ako ja, reďkovka a mrkva, sme jasné zeleniny – rastieme v zemi a dávame silu.“

Slivka sa zasmiala: „A ja som ovocie, lebo som sladká a idem do koláča! Ale ak ma dáte k mäsu, nikto sa neurazí.“

A tak sa všetci dohodli:

Ak máš semienka a rastieš z kvetu, si botanické ovocie.

Ak ťa jedia s hlavným jedlom, si kulinárska zelenina.

Niektorí, ako paradajka, patria do oboch skupín!

A odvtedy sa už v záhrade nehádali – len si vzájomne prisvietili do tajomstiev botaniky a kuchyne. A keď sa niekto spýtal: „Je paradajka ovocie alebo zelenina?“, všetci len pokrčili plecami a povedali:

„Záleží, či sa pýtaš vedca... alebo kuchára!“

A keď už hovoríme o týchto debatach, ľudia sa stále hádajú, či ananás patrí na pizzu. Ale to je už téma na iný príbeh... Aj keď, niekedy sa človek pýta, čo všetko ešte niekto dokáže na pizzu dať – a ananás je určite jedna z tých vecí, ktoré by mali zostať tam, kde patria: na dezert.

A vy? Už viete, kde končí ovocie a začína zelenina?

בֵּית הַסֵּפֶר לְפֵרוֹת וִירָקוֹת מְבֻלְבָּלִים

 

אוֹמְרִים שֶׁהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לִלְמֹד עַל פֵּרוֹת וִירָקוֹת בְּעִבְרִית הִיא לִפְתֹּחַ מִלּוֹן. טָעוּת! הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר הִיא לִקְרֹא סִפּוּר - עוֹד יוֹתֵר טוֹב אִם הָעַגְבָנִיָּה מִתְפַּלְסֶפֶת וְהַבָּצָל מִתְוַכֵּחַ. אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה אֲנִי מֵבִיא לָכֶם בִּשְׁתֵּי שָׂפוֹת - בְּעִבְרִית וּבִסְלוֹבָקִית - כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לִלְמֹד וְאוּלַי גַּם לְחַיֵּךְ... וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם גַּם חֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת סָלָט.

בְּגַן "הַוִּכּוּחַ הַנִּצְחִי" הִתְקַיֵּם יוֹם אֶחָד כִּנּוּס גָּדוֹל. עַגְבָנִיָּה, אֲדֻמָּה וּבְטוּחָה בְּעַצְמָהּ, עָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִכְרִיזָה בְּקוֹל:

"אֲנִי פְּרִי! יֵשׁ לִי זְרָעִים, אֲנִי גְּדֵלָה מִפֶּרַח – כָּל הַבּוֹטָנִיקָה אוֹמֶרֶת אֶת זֶה! אָז לָמָּה כֻּלָּם קוֹרְאִים לִי יֶרֶק?!"

מְלָפְפוֹן בְּצֶבַע יָרֹק כְּמוֹ עֵשֶׂב טָרִי, קָרִיר וְאֵלֵגַנְטִי, הִנְהֵן בְּהַסְכָּמָה: "בְּדִיּוּק! גַּם אֲנִי פְּרִי עִם זְרָעִים. וּבְכָל זֹאת, כֻּלָּם שָׂמִים אוֹתִי בַּסָּלָט, לֹא בְּקַעֲרַת פֵּרוֹת."

אָז נִשְׁמָע הַקּוֹל שֶׁל גֶּזֶר, כָּתֹם וְהֶגְיוֹנִי: "אֲבָל חַכּוּ רֶגַע! אֲנִי יֶרֶק – אֲנִי גָּדֵל בָּאֲדָמָה, אֲנִי מָתוֹק, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שָׂם אוֹתִי בָּעוּגָה... נוּ, בְּעֶצֶם... טוֹב... יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנִּי עוּגַת גֶּזֶר מְעֻלָּה! אֲבָל מָה עִם בָּטָטָה? הִיא אֲפִלּוּ מְתוּקָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וּבְכָל זֹאת הִיא יֶרֶק!"

בָּנָנָה צְהֻבָּה כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, אֲרֻכָּה וּמְעַט כְּפוּפָה, הֵנִיפָה עָלֶה: "אֲנִי בְּבֵרוּר פְּרִי – אֲנִי גְּדֵלָה עַל עֵץ וְאוֹכְלִים אוֹתִי לְקִנּוּחַ!

אֲבָל אָז ... לָמָּה אֶת הָאָבוֹקָדוֹ, שֶׁדּוֹמֶה לִי, לִפְעָמִים אוֹכְלִים עִם מֶלַח כְּתוֹסֶפֶת?"

הַלִּימוֹן הַצָּהֹב הִתְכַּוֵּץ: "אֲנִי חָמוּץ, אֲבָל עֲדַיִן פְּרִי. וְתַפּוּז הוּא אָחִי הַמָּתוֹק. אֲבָל פִּלְפֵּל? גַּם לוֹ יֵשׁ זְרָעִים, וּבְכָל זֹאת הוּא תָּמִיד בְּקַעֲרַת הַיְּרָקוֹת!"

אֲבַטִּיחַ וּדְלַעַת הִתְיַצְּבוּ זֶה לְצַד זֶה. "אֲנַחְנוּ עֲנָקִיִּים וּמְתוּקִים, אֲבָל אֲנָשִׁים מְבַשְּׁלִים אוֹתָנוּ גַּם לְמָרָק!" הֵם מָחוּ.

לַדִּיּוּן הִצְטָרְפָה הַכְּרוּבִית, לְבָנָה וַחֲכָמָה: "אַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁאֲנִי בְּעֶצֶם פֶּרַח, וּבְכָל זֹאת אֲנִי יֶרֶק. וּמָה עִם חַסָּה וּכְרוּב? אֵלֶּה עָלִים, לֹא פֵּרוֹת. וְתַפּוּחַ אֲדָמָה? הוּא פְּקַעַת תַּת-קַרְקָעִית!"

בְּצֵל, חָרִיף וְחָכָם, הוֹסִיף: "הַהֶבְדֵּל טָמוּן בַּשְּׁאֵלָה אֵיךְ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּכֶם. הַבּוֹטָנִיקָה מְחַפֶּשֶׂת זְרָעִים, אֲבָל הַמִּטְבָּח מְחַפֵּשׂ טַעַם. עַגְבָנִיָּה, אַתְּ פְּרִי לַמַּדְּעָן, אֲבָל יֶרֶק לַשֵּׁף, כִּי אַתְּ מַתְאִימָה לְסָלָט, לֹא לִגְלִידָה."

אֶשְׁכּוֹלִית נֶאֶנְחָה: "וַאֲנִי? אֲנִי מְתוּקָה וּמְרִירָה, אוֹכְלִים אוֹתִי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר אוֹ עִם בָּשָׂר. לְאֵיזֶה צַד אֲנִי שַׁיֶּכֶת?"

וְאָז הִגִּיעָה מוֹעֶצֶת הַחֲכָמִים – צִמְחֵי הַגַּן הָעַתִּיקִים וְהָעֵצִים.

הַתַּפּוּחַ אָמַר:"אַתֶּם לֹא צְרִיכִים לְהַכְנִיס אֶת עַצְמְכֶם לְהַגְדָּרוֹת. פְּרִי הוּא מֻנָּח בּוֹטָנִי – צֶמַח עִם זְרָעִים. יֶרֶק הוּא מֻנָּח קוּלִינָרִי – מָה שֶׁאוֹכְלִים עִם הָאֲרוּחָה הָעִקָּרִית. חֵלֶק מִכֶּם, כְּמוֹ עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן וּפִלְפֵּל, הֵם גַּם וְגַם!"

סֶלֶק, גֵּאֶה בְּשָׁרְשׁוֹ הָאָדֹם, הוֹסִיף: "וְחֵלֶק מֵאִתָּנוּ... וְכָמוֹנִי, גַּם צְנוֹן וְגֶזֶר, הֵם יְרָקוֹת מֻבְהָקִים – גְּדֵלִים בָּאֲדָמָה וּמְסַפְּקִים כּוֹחַ."

שְׁזִיף צָחַק: "וַאֲנִי פְּרִי, כִּי אֲנִי מָתוֹק וְהוֹלֵךְ יָשָׁר לָעוּגָה! אֲבָל אִם תָּשִׂימוּ אוֹתִי עִם בָּשָׂר, אַף אֶחָד לֹא יִפָּגַע."

וְכָךְ כֻּלָּם הִסְכִּימוּ:

אִם יֵשׁ לְךָ זְרָעִים וְגָדַלְתָּ מִפֶּרַח, אַתָּה פְּרִי בּוֹטָנִי.

אִם אוֹכְלִים אוֹתְךָ עִם הָאֲרוּחָה הָעִקָּרִית, אַתָּה יֶרֶק קוּלִינָרִי. חֵלֶק, כְּמוֹ עַגְבָנִיָּה, שַׁיָּכִים לִשְׁתֵּי הַקְּבוּצוֹת!

וּמֵאָז הֵם כְּבָר לֹא הִתְוַכְּחוּ בַּגַּן – רַק גִּלּוּ זֶה לָזֶה אֶת סוֹדוֹת הַבּוֹטָנִיקָה וְהַבִּשּׁוּל. וּכְשֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁאַל: "עַגְבָנִיָּה הִיא פְּרִי אוֹ יֶרֶק?", כֻּלָּם רַק מָשְׁכוּ בַּכְּתֵפַיִם וְאָמְרוּ:

"תָּלוּי אֶת מִי שׁוֹאֲלִים – מַדְּעָן... אוֹ שֵׁף!"

וְאִם כְּבָר מְדַבְּרִים עַל וִכּוּחִים, אֲנָשִׁים עֲדַיִן מִתְוַכְּחִים אִם אָנָנָס שַׁיָּךְ לַפִּיצָה. אֲבָל זֶה כְּבָר נוֹשֵׂא לְסִפּוּר שׁוֹנֶה... אִם כִּי, לִפְעָמִים אֲנִי תּוֹהֶה מָה עוֹד אֲנָשִׁים מְסֻגָּלִים לָשִׂים עַל פִּיצָה - וְאָנָנָס הוּא בְּהֶחְלֵט אַחַד הַדְּבָרִים שֶׁשַּׁיָּכִים לְמָקוֹם אַחֵר: לְקִנּוּחַ.

וְאַתֶּם? הֵבַנְתֶּם כְּבָר אֵיפֹה נִגְמַר הַפְּרִי וְהֵיכָן מַתְחִיל הַיֶּרֶק?

© Všetky práva vyhradené Sami Bsoul

© All rights reserved Sami Bsoul