הספר הגנוז
מאת סמי בסול
חלק א
הספר הגנוז, הוא סיפור שייקח אתכם לעולם מעבר לדמיון שלכם. גיבורת הסיפור היא ילדה קטנה שמתבוננת ומתעדת את העולם סביבה בעין תמימה וסקרנית. היצירה הזו מלאה בהומור ורגעים משמחים. יש בה גם רגעים עצובים ויגרמו לכם להזיל דמעה או שתיים. יש בה פרטים מרתקים ותיאור מדהים של - איך ייראה העולם בשנת מיליון ואחת!
ברובו, הספר הגנוז, כתוב בצורת יומן של ילדה בת שתים עשרה, ככל שהיא גדלה, סגנון הכתיבה שלה משתנה, נעשה מתוחכם, בוגר יותר, ומשקף את נקודת המבט המתפתחת שלה על החיים והעולם.
מערכות היחסים של הגיבורה עם משפחתה, חבריה ואנשים אחרים מחממות את הלב. הסיפור, נוגע בנושאים שונים שהופכים את חווית הקריאה, למרגשת מאוד ומעוררת מחשבה.
זהו סיפור שיגרום לכם לחייך, ואולי גם לבכות. הוא בהחלט, יגרום לכם לחשוב לעומק על העולם בו אנו חיים ועל העתיד המצפה לנו.
אם חשבתם שספר כזה לא קיים, אז כדאי לכם לחשוב עוד פעם, כי יש דברים שהם מעבר להבנתנו ולשליטתנו.
*****
ערב אחד, כשישבתי בחדר העבודה שלי, מצאתי את עצמי חושב על העתיד, לאו דווקא העתיד שלי, אלא על העתיד בכלל. לא רק על השנים הבאות, אלא העתיד הרחוק, הרחוק מאוד.
תהיתי, איך ייראה העולם בעוד אלף שנים מהיום, או בעוד מיליון שנים מהיום.
לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה הזו.
מצאתי את עצמי נמשך לספר העבה, הנוצץ והססגוני שישב לו בנחת על המדף.
לפני שנים רבות, כשהייתי בן עשרים, פגשתי איש אקסצנטרי שהפך לחבר טוב של המשפחה.
הוא היה דמות חכמה ומסתורית. היה בעל חוש הומור, ידע להצחיק, ותמיד הציע לכולם עצות סתמיות.
הוא טייל בכל מקום אפשרי, אבל כאשר שיתף את הידע שלו על העולם, הוא עשה את זה בכובד ראש.
הייתה לו הזדמנות ללמוד על תרבויות רבות ועל ההיסטוריה שלהן, באופן שרק מעטים אחרים ידעו. הוא למד במשך שנים רבות, על ציוויליזציות נשכחות ונכחדות.
הוא היה אספן גדול של כל מה שאתם יכולים לתאר לעצמכם, נסע למרחקים, ביקר בשווקים, בחנויות עתיקות והשתתף באינספור מכירות פומביות, בחיפוש אחר פריטים ייחודיים ומסקרנים להוסיף לאוסף הגדול שלו.
כי הכרתי אותו טוב מאוד, ידעתי שאוסף החפצים שלו, לא היה רק רכש מעניין עבורו. האוסף היה סמל לגילויים המדהימים ולמסע הארוך שהוא עשה בחיים.
הוא התגאה מאוד באוסף שלו, ובילה לא מעט זמן, בסידור ובהצגת אוצרותיו בקפידה בביתו. האוסף שלו היה מגוון, החל מספרים נדירים עד תכשיטים אקזוטיים מארצות זרות.
יום אחד, ישבנו בסלון הנעים שלו, הוא הושיט לי ספר לא קטן במיוחד. הכיסוי שלו היה עשוי מעור, בצבע ורוד-בהיר.
"הנה," הוא אמר, "זה בשבילך. זה לא לקישוט הספרייה שלך.”
נטלתי את הספר. הוא היה כבד ורציני במיוחד. כאילו כובד המשקל שלו מחזיק בתוכו את כל כובד העתיד של האנושות.
הוא הוסיף: “אל תפתח את הספר עכשיו, ולעולם, אבל לעולם, אל תוציא אותו מכיסוי העור שלו.”
בהתחלה, חשבתי שזאת הולכת להיות אחת מהבדיחות שלו, כי ידעתי שהוא לא מוותר על אף פריט בקלות. אבל כשהוא התחיל לספר, איך ואיפה הוא נתקל בפריט הזה, תחושתי השתנתה. הוא היה מאוד נרגש כשסיפר:
"ברגע שנכנסתי לחנות העתיקות, עיניי נפלו על הספר הזה, הרגשתי כוח רב עוצמה שאי אפשר היה להתעלם ממנו. ברגע שנטלתי את הספר לידיי, הרגשתי את משקל האחריות. הספר הזה היה עבורי סמל לבהירות ולתובנה. כבדות הספר רימזה לי על הכובד והרצינות של הידע שהוא מחזיק בתוכו. לא יכולתי לצאת מהחנות בלעדיו. ביציאה מהחנות, האישה שמסרה לי אותו לפני חמישים שנה, אמרה לי כמה מילים. אני עדיין זוכר את המילים שלה. היא אמרה שהספר הזה הגיע מהעתיד, ושהעתיד אינו דבר שיש להקל בו ראש, אם אתה רוצה לראות את העתיד, תקרא את הספר, אבל אל תפספס אף מילה, אל תפספס דף, אחרת שאר הדפים יימחקו!”
הקשבתי לסיפור שלו והודיתי לו על המתנה.
הוא המשיך: "הספר הזה הוא כמו חלון. הוא חשף בפניי את הבלתי נראה והלא נודע. כל חיי ראיתי בו כלי של חלומות, שאיפות וסמל לתקווה ולאפשרות. ברגע שתרצה להעניק את הספר למישהי, או למישהו, אתה תמצא בסוף הספר את התכונות של האדם, לידיה, או לידיו אתה יכול להעביר את הספר. תקרא את הספר, אבל אל תפספס מילה! אל תדלג על שום דף! אם תפספס מילה, אם תדלג, אם תהפוך עמוד בלי לקרוא את העמוד שלפניו, כל הספר יימחק!"
אף פעם לא ראיתי אותו כל כך רציני.
התיישבנו עוד קצת. הוא נרגע וסיפר לי קצת על האישה שממנה הוא רכש את הספר.
“היא הייתה כל כך יפה. היא הייתה שונה, לא בגלל השער הירוק שלה, אלא היה בה משהו שונה. לא דיברה הרבה. ביקשתי לקנות את הספר והיא לא הסכימה. היא אמרה שהספר לא למכירה. חזרתי עשרות פעמים לחנות. דיברנו שעות. בסוף, לא קניתי את הספר. היא נתנה לי אותו במתנה. אחרי שקראתי את הספר, חזרתי לחנות. רציתי לפגוש אותה. היא כבר לא הייתה שם. פספסתי אותה. ניסיתי לחפש אותה, אבל ללא הצלחה.”
אני יושב ומקשיב לו. אם הוא אמר שהוא חיפש אותה, אם הוא אומר שלא הצליח למצוא אותה, אז אני מאמין לו. אני יודע שהוא כן ניסה. הכרתי אותו שנים רבות. אין דבר שהוא רצה ולא יכל למצוא.
לפני שעזבתי את ביתו, הוא אמר:
“תעשה לעצמך טובה, תקרא את הספר רק כשאתה מוכן, ואל תשכח, לא להוציא אותו מהכיסוי עור שלו!"
בבית, הנחתי את הספר על מדף בין הספרים. שם ישב שנים רבות.
לעתים רחוקות, הייתי מתבונן בו. בעטיפת העור ,הספר היה בולט מאוד בין הספרים, כאילו אמר, אני פה, ואני משקף את העולם סביבי, אני משקף את מורכבות ועומק החוויות האנושיות. אני פה ואני מחזיק במעמקיי סודות.
המשכתי להתעלם מהספר הרבה זמן. חוץ מזה, לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק מאוד, זה כמו לנסות לראות את סופו של נהר מפותל, וארוך מאוד שזורם בנוף עצום ולא ידוע.
אנחנו יכולים לנחש ניחושים מושכלים, על סמך מה שאנחנו יודעים על העבר וההווה של הנהר, אבל לעולם לא נוכל להיות בטוחים מה מסתתר מעבר לעיקול הבא, או מסביב לסלע הבא. בדיוק כפי שהנהר עשוי לשנות מסלול, או להתייבש לחלוטין, העתיד עשוי לכלול אירועים, ותמורות בלתי צפויות שיישנו את מהלך ההיסטוריה האנושית, בדרכים שעדיין איננו יכולים לדמיין. בסופו של דבר, גורלה של האנושות בעתיד הרחוק, נותר אפוף מסתורין וחוסר ודאות, כמו הערפל המרחף מעל הנהר.
עם כל הכוח והמסתורין שיש בספר, אני לא חשבתי שאני אקרא אותו, גם כך, מעולם לא האמנתי שאיזה ספר יכול לגלות איך באמת ייראה העולם בעוד אלף שנים.
למרות שזה מה שהיה לי בראש, קמתי ונטלתי את הספר לידיי.
הסתכלתי עליו מקרוב. הספר עדיין נראה יפה, פגיע וגם עדין למגע הקל ביותר. אני לא יודע למה עובדה זו, הזכירה לי שהעתיד שלנו לא חקוק בסלע, ושיש לנו את הכוח לעצב את גורלנו.
פתחתי את הספר, הדף של הספר נראה כמו פרח שברירי.
התחלתי לקרוא,
"שלום עולם, שלום קוראים אנונימיים.
אני אוריונה. אני בת שתים עשרה.
אני חיה בשנת מליון ואחת.
למזלי, קיבלתי יומן ריק זה מסבתא.
על הפלנטה שלנו, אנשים לא כותבים יותר יומנים, לא כותבים ספרים וגם לא כותבים בתוך מחברות.
חל איסור מוחלט, על כתיבה על נייר.
אה, גם כך אין לנו אפילו נייר.
סבתא סיפרה לי שיומנים וספרים מנייר, נוטים לחזור אל העבר, בדרך מסתורית, ברגע שכותבים בהם משהו. ולכן אני חייבת להסתיר את היומן שלי בתוך עטיפה.
קיבלתי מסבתא עטיפת ספר בצבע ורוד עשויה מעור. העטיפה הזו תשמור על היומן שלי שלא ייעלם לי.
סבתא שלי, קיבלה את היומן הריק הזה, מסבתא רבתא שהיא בעצמה קיבלה אותו מסבתא גדולה של הסבתא שלה.
כן, זה קצת מסובך, אבל אני אומרת לכם, היומן הזה הוא בן מאות אלפי שנים, אולי יותר.
היומן הזה, הוא המטמון שלי.”
אני קורא ונדהם. חשבתי שאני הולך לקרוא איך ייראה העולם בעוד אלף שנים! פתאום, אני מוצא את עצמי קורא על ילדה בת שתים עשרה, כותבת וחיה בשנת מיליון ואחת. זהו בעצם היומן שלה.
הרגשתי כאילו אני מציץ דרך משקפת על עולם שטרם נראה. הילדה מדברת על שנת מיליון ואחת!
המשכתי לקרוא,
“ההורים שלי, קראו לי אוריונה, על שם פרח נדיר ואקזוטי.
הוריי מדענים מפורסמים שהקדישו את חייהם לחקר מסתורי היקום.
את הפרח, הם גילו באחת המשלחות שלהם לכוכב מרוחק.
הפרח, ידוע בחוסן ובכושר הסתגלותו, שכן הוא יכול לשרוד בסביבות הקשות ביותר, ועדיין לפרוח ביופיו הייחודי.
השם אוריונה, נכנס ללקסיקון המילים החדש של הפלנטה שלנו,לא רק כשם של פרח, אלא גם שם נרדף לחדשנות וגילוי. ההורים שלי, מאמינים שאני מגלמת את אותן תכונות כמו הפרח. הם גם מאמינים שאני מסוגלת להתגבר על כל אתגר. אני אוהבת את אבא ואת אימא שלי.
היום, היה לנו יום לימודים ארוך מאוד של שלוש שעות.
שמעתי מאבא שההמשלה מנסה לקצר את יום הלימודים.
אבל יש הרבה מתנגדים למהלך הזה.
אני מקווה שיקצרו את יום הלימודים לשעתיים, או לשעה וחצי.… איזה כיף יהיה.
דרך אגב, אנחנו לומדים רק מהבית.
אני לא מכירה את החברים שלי לכיתה באופן אישי, גם לא פגשתי אותם מעולם.”
כמה עצוב, אמרתי ביני לבין עצמי, והמשכתי לקרוא,
"בכל אופן, אנחנו לומדים תוך חצי שעה מה שאנשים, בעבר הרחוק, למדו במשך שנה שלמה, או יותר.
אז באמת, אין צורך ביום לימודים ארוך של שלוש שעות.
שיטות הלימוד שלנו מפותחות מאוד."
יומנה של הילדה, מתחיל לתפוס אותי חזק, ואני לא יכול להפסיק לקרוא,
"למדנו היום על חברה, בה האוטומציה השתלטה כמעט על כל היבט של החיים.
מכונות ומחשבים, היו אחראיים לכל דבר.
כתוצאה מכך, אנשים הפכו להיות מאוד תלויים במכונות הללו, והפסיקו להשתמש באינטליגנציה שלהם כדי לפתור בעיות.
הם שכחו איך לעשות, אפילו את המשימות הבסיסיות ביותר, ללא עזרה של מכונה.
עם הזמן, הסתמכות זו על אוטומציה, התחילה להשפיע על רמת האינטליגנציה של האנשים.
הם כבר לא היו צריכים לחשוב בביקורתיות, או לפתור בעיות בעצמם, והמוח שלהם החל להתנוון מחוסר שימוש… כולנו צחקנו כאשר המורה סיפרה לנו על זה..
אבל זה היה לפני חצי מיליון שנה.
לכן, המורה רובוט 400 שלנו, אומרת שעכשיו בשנת מיליון ואחת, אנחנו דואגים, מעל לכל לפתח אינטליגנציה.
אני מפחדת, אני לא רוצה להיות כמו אותם אנשים לפני חצי מיליון שנה.
אני רק בת שתים עשרה, עוד חודשיים אהיה בת שלוש עשרה.
לפניי יש עוד חיים ארוכים.
סבתא היא בת מאתיים שלושים ואחת.
כן, אנחנו חיים יותר מאשר בעבר.
תוחלת החיים על הפלנטה שלנו היא מהמובילות בין שאר הפלנטות בחלל כולו, ועומדת עכשיו על שלוש מאות עשרים שנים.
למדנו בבית ספר, כי הסיבה העיקרית לתוחלת חיים גבוהה אצלנו, היא שאין על הפלנטה שלנו תעשייה מזהמת.
אין שפכים תעשייתיים חומציים, אין פליטות גז לאוויר..
השמיים אצלנו, הם שטיח כחול נקי. השקיעות הן באלף גוונים שונים של כתום וסגול.
זה כאילו השמים משתנים ומתפתחים ככל שעובר היום.
היום, אחרי שיעור האינטליגנציה, ראיתי תמונות מצחיקות של העולם, לפני מיליון שנים, הכל היה קטן.
הרבה דברים נעלמו מאז.
אבל אנחנו עדיין נמצאים ונושמים.
אנחנו הרבה יותר קטנים, בהשוואה לכל השאר מסביב.
אה כן, העולם שלנו נראה גדול, וזוהר מאי פעם!
וגדול, אני מתכוונת ממש, ממש גדול.
כאילו, גדול להחריד.
הכל כל כך מסיבי, עד כדי כך שאנחנו נראים כמו נמלים זעירות שמתרוצצות מסביב.
גורדי השחקים אצלנו כאצבעות מתכת מגיעות לשמים. הם נמתחים כל כך גבוה, עד שהעננים כאילו נאחזים בקצותיהם.
למשל, תיבת הדואר שלנו בגודל של מגרש משחקים גדול. דרך התיבה, אנחנו עוברים ממקום למקום.
ראיתי תמונות של תיבות דואר מהעבר הרחוק. התיבות היו כל כך קטנות.
אני לא מבינה, איך אנשים יכלו להיכנס לתוך תיבה כזו קטנה?בטח היה להם איזה סוד.
מצחיק מאוד, אני לא יודעת, מה היה אפשר לדחוס לתוך תיבת דואר כל כך קטנה..לפני מיליון שנים!
אני מסתכלת אחורה על העולם שהיה, וחושבת לעצמי, וואו, פעם הדברים היו כל כך קטנים!
הייתי רוצה לחזור בזמן, לראות איך אנשים פרימיטיביים חיו בשנת 2023 או 2024 למשל.”
מה? איזו התגרות? הרגשתי שהילדה הקטנה עוקצת אותנו, היא קוראת לנו פרימיטיביים! לא יאומן, ואנחנו חושבים שאנחנו היהלום שבכתר!
לא הפסקתי לקרוא,
"על יד הבית שלנו, יש פארק מלא בעצים, יותר גבוהים מהרים.
פה אני יושבת לכתוב את היומן שלי.
החיות מסתובבות מסביב.
יש לי אוגר. הוא בגודל של חיה שפעם, לפני מיליון שנים, קראו לה סוס. קיבלתי את האוגר במתנה מסבא שלי. הוא בן אלף שנים. לא סבא שלי, האוגר אני מתכוונת.
עדיין יש לנו כמה חתולים, אבל הם בגודל של מה שפעם קראו לזה מכונית, ומספרם מצומצם.
הרוח לוחשת סודות דרך הדשא. איכשהו, הכל משתלב בהרמוניה מושלמת.
עדיין יש לנו ציפורים ודבורות. למדנו, כי לולא הייצורים הקטנים האלה, הרבה דברים היו נכחדים.”
זהו, התמונה מולי מתחילה להתבהר לאט. בעולם העתידי המתואר על ידי הילדה הזו, יש אופקים חדשים שאף אחד לא דיבר עליהם לפני זה. אני בשלב הזה, לא יכול להפסיק לקרוא,
"כן, אין לנו מכוניות או מטוסים, כדי לנווט בתוך הנוף הענק, אנחנו נוסעים בספינות חלל.
המורה רובוט 600 אומרת, כי רק הגעה ממקום למקום, דורשת מהממשלה להשקיע הרבה.
על הפלנטה שלנו, אנחנו רוצים להגיע לרמת תחבורה כזו שיש לאנשים על הפלנטות הסמוכות… אני מקווה שבעתיד אוכל לבקר בכל מאות הפלנטות בחלל. עוד לא ביקרתי בהרבה מקומות.
הייתי עד עכשיו, רק בחמישים ושש פלנטות. "
אני ממשיך לקרוא, ורק שאלות עולות לי במוח, למה לכל מורה רובוט יש מספר? מה השם של המקום בו הילדה חיה? וכמה פלנטות מאוכלסות יהיו בעוד מיליון שנים? ולמה היא לא מפרטת יותר?
לרגע שכחתי את עצמי, והתביישתי שהתרגזתי קצת. זו ילדה בת שתים עשרה, היא כותבת מה היא רואה, מה היא שומעת, ואני עוד מתלונן. משום מה, התביישתי והרגשתי, דרך הכתיבה שלה, את הנוכחות שלה. אני נותן, לילדה המבריקה הזאת את הכבוד הראוי לה, וממשיך לקרוא,
Samibsoul.com 2023 ©
Stay up to date
newest blog posts
Sami Bsoul
About the author
Sami Bsoul, Master of Science, the aspiring author of the books LiberateMe , Scorpio_The Deepwater, The Elevator_Your way to inner happiness, Shrewd enough, Aries for Life_The Volcano, was born in the town of Nazareth located in Israel. In his youthful days, he took education quite seriously and that was seen in his attitude towards learning in general and psychology studies in particular.
Although he graduated in 1996 adding to his arsenal five active languages in between Hebrew, Arabic, English, Czech and Slovak, his endless passion to psychology, astrology, other cultures and mentalities, besides his exposure to foreign languages, encouraged him to continue the search after the life meaning and seeking replies for all unanswered questions about our mysterious world. By the age of 29, he found some of those answers and others took him to various places around the world including the UK, Czech Republic, Austria, Ukraine and Slovakia where he wrote his first novel LiberateMe.
With degree Master Of Science, he remained diligent in his psychology studies, astrology studies and Coaching plus being Hebrew Lecturer for more than nine years. He expanded his studies in particular into the fields of Psychology and Coaching. During this time, he gained a world of experience, learned the languages of the locals and acquired some useful life tips and developed enormous passion and knowledge in Astrology, which he shares with the rest of the world through his writing and the new book Scorpio- The Deepwater and others.